Posts

דחיינות וקבלת החלטות: מתי אני אלמד להחליט בלילה ולבצע בבוקר?

דחיינות וקבלת החלטות: קל לקבל החלטות בלילה לפני השינה אבל קשה לבצע אותן ביום שאחרי

במקום לצאת מהמיטה הסברתי לעצמי למה עדיף לדחות להזדמנות אחרת את כל התכניות.

זה המצב: לפני השינה אני מחליט החלטות חשובות, אותן אני מבטיח לעצמי לקיים. החל ממחר בבוקר. המחשבה שבעוד כמה שעות יתחילו החיים “האמתיים” שלי עושה לי טוב. זאת הרגשה טובה להחליט על סדר יום מוקפד: אני אקום בשש בבקר, אעשה ספורט, אשלם סופסוף דוח חניה שדחיתי ואתחיל לאכול מסודר.

דחיינות בוקר

אבל הבוקר ואיכשהו אני משנה את דעתי. בפעם הבאה כשאני מתעורר כבר כמעט אמצע היום. במקום לצאת מהמיטה, הסברתי לעצמי למה עדיף לדחות את כל התכניות שקבעתי בלילה שלפני.

כדאי לוותר על הספורט (כי אני עייף). עדיף לשלם את הקנס בפעם אחרת (כי זה לא ממש דחוף וממילא עבר המועד), אני לא יכול “להתחיל” לאכול נכון, (כי למי יש כוח להכין משהו עם כזאת עייפות). אני נרדם ומתעורר  ולאחר עוד כמה שעות שינה, אני מרגיש עוד יותר עייף, כאילו שלא ישנתי בכלל.

אני מרגיש מבוזבז, חסר ערך, כועס על עצמי ומאבד את החשק לעשות משהו בשארית היום. אני סחוט ומלא בושה, והעתיד ניראה לי עגום. קשה לי להאמין שאצליח להשתנות אי פעם ולהניע את עצמי.

מה עושים? הדבר הבא יישמע קצת מוזר, הצעד הראשון שצריך לעשות כדי לאפשר שינוי ולגרום לדברים לקרות, הוא דווקא להתייחס אל עצמך באמפתיה. כלומר במקום כעס וסלידה עצמית, להתייחס אל עצמך בהבנה: יש לי בעיה כלשהי שצריך למצוא לה פתרון.

תוכל לשאול את עצמך איך זה שאתה מתכוון לדבר אחד ומוצא את עצמך מגיע למקום אחר, הפוך לחלוטין. מדוע אתה מוותר על ההחלטות שקיבלת בלילה לאחר מחשבה ומרצון?

הצעד השני: תבחן את התכנית שתכננת. האם אכן היתה יכולה להתקיים בקלות בבוקר? אולי היא קיצונית או מדי קשה עבורך לביצוע? תכבד את יכולותיך הנוכחיים ולא רק את אלה שפוטנציאל.

הצעד השלישי הוא להבין את הגורמים שמנעו ממך לקום ולבצע. פעולה פשוטה כמו רשימה של הגורמים שמונעים ממך לנוע יכולה להסביר מדוע אתה מתקשה לבצע, למרות שאתה משתוקק לפעול ולהתקדם.

דחיינות וקבלת החלטות

דחיינות וקבלת החלטות: חשוב מאוד להבין למה כל כך קשה לך לצאת לדרך, בכדי לעצור את מעגל הקסמים של ההחמצה, חוסר הערכה עצמית, דכדוך, מועקה וחוסר תפקוד ביומיום. זה שגורם בסופו של דבר לשחיקת היכולות הפיזיות והנפשיות, עד כי משימות יומיומיות פשוטות הופכות לבלתי אפשריות.

יש שלושה היבטים לטיפול:

  1. סדר בדברים – עליך להפריד בין אמפתיה למצבך: קבלת הקושי (מצב לא פשוט שיש לכבד), לבין ההבנה הקונקרטית שיש לנהל את הסיטואציה בכדי לצלוח את המשבר: לא לוותר לעצמך על השינוי שצריך לעשות, להבין מהן מטרותיך, מדוע אלו הן מטרותיך ולבחון אם הן תואמות את יכולותיך.
  1. בניה מחדש של האמון ביכולותיך –  הדימוי, הערך והביטחון העצמי שלך חייבים להיבנות מחדש כדי שתוכל להתייחס אל עצמך בכבוד והבנה, לראות בעצמך מנהל ולא נטל.
  1. צעד צעד  – בניית תכנית ראלית המתאימה למטרותיך ולהתפתחות האישית שלך בכל שלב.  בניית תכנית מפורטת מחולקת לצעדים קטנים תבטיח לך הליכה בטוחה ותעודד אותך להמשיך בדרך להצלחה.

לסיכום, קבלת החלטות שונה מאוד מביצוען: התאמת התכנית ליכולות ולמציאות, עידוד והערכה עצמית, פיתוח כישורים כמו מחויבות והתמדה הם אלה שיגדירו את מידת ההצלחה, או בכלל את היכולת לפעול למימוש תכניותיך, קטנות כגדולות.

 

תופעת הקן הנערם – חלק 3

הדרך הבטוחה לחוסר הערכה וחוסר ערך

 

מדובר בבוגרים, בשנות העשרים, השלושים ויותר, המתקשים לעזוב את בית ההורים ולחיות חיים עצמאיים על פי יכולותיהם.  ההורים לעומתם, מתקשים להפסיק לעזור כספית, רגשית או מעשית לילדיהם, ומשרישים את התלות בהם. שום דבר טוב לא יצא מזה.

 

האם נתקלתם בו או בה ? בן 29. גר עם ההורים, בין עבודות, מרוויח שכר מינימום. חשב ללמוד והפסיק. רוצה זוגיות, אבל לא עכשיו. יש לו חלומות וגם סדר יום: בוקר – ישן, צהריים – מתעורר, אחר הצהריים – גלגול טבק,  בערב – סיבוב, קונה ירוק, בחצות – טינדר, פייסבוק, עושה לייק , אחר חצות- VOD מחפש סדרה, לפנות בוקר – נרדם.

האם אתם מכירים אותם?  הורים תומכים שאצלם “הילדים לפני הכל”. הורים טובים, עוזרים מעל ומעבר לילדים- המבוגרים שלהם. לא שואלים שאלות, משתדלים לא להציק או להפריע, ונזהרים כשהם מעלים רעיונות בנושא עבודה/לימודים/זוגיות.

האם שמעתם על התופעה? תופעת הקן הנערם (בניגוד לתופעת הקן המתרוקן) מתארת מצב בו ילדים- מבוגרים, בשנות העשרים, השלושים ויותר, לא עזבו את הבית או חוזרים לגור עם הוריהם וחיים על חשבונם. ההורים משלמים את כל החשבונות שוטפים, מספקים את מצרכי המזון ואחראים על הניקיון.
האם זאת מהדורת השבט החדשה? התופעה נפוצה יותר ויותר בעשור האחרון ואפשר לראות  מגמות ושינויים במורכבות היחסים במשפחה. מצד אחד ניכרת האחריות ההורית והמגוננות הנתפשת בטעות כאהבה לילד- המבוגר, מצד שני ישנה מגמת ירידה בתחושות הערך והביטחון העצמי אצל הילד-המבוגר יחד עם עליה ברגשות האשם ובתוקפנות. המסרים העוברים בין הצדדים נעים בין בוז, סלידה, ועד הערצה ויחסים סימביוטיים שהשפעתם לעתים הרסנית.
מסקנה:  אל תשלו את עצמכם, שום דבר טוב לא יצמח  מיחסיי התלות – ניצול האלה, גם לא כבוד והערכה. כל עוד ההורה נותן ללא גבול, הוא ירגיש מנוצל והילד-המבוגר שלו ירגיש אשם וחסר ערך. לסיכום: תשאלו הורים שכאלה מה הכי ישמח אותם והם ללא ספק יגידו: לראות את הילד-המבוגר שלהם עצמאי, הולך בדרכו ובטוח בעצמו. מה הכי מדכא אותם? לפגוש אותו מידי יום בבית שלהם, מבולבל, מבוזבז, אבוד.
 

תופעת הקן הנערם – חלק 1

תופעת הקן הנערם – צריך לעזור לילדים ‘הגדולים’ להיות עצמאיים
ענת גטניו סמרי

לפניך סידרת מאמרים העוסקת ביחסי הגומלין שבין הורים לילדיהם המתבגרים בהתבגרות מאוחרת, ובתופעה שאני מכנה: תופעת ‘הקן הנערם’. מדובר בבוגרים, בשנות העשרים, השלושים ויותר, המתקשים לעזוב את בית ההורים ולחיות חיים עצמאיים על פי יכולותיהם.  ההורים לעומתם, מתקשים להפסיק להציע עזרה כספית, רגשית או מעשית לילדיהם, ומשרישים את התלות בהם.

ככה זה: בן 29, גר עם ההורים, מחליף עבודות, למד באוניברסיטה אך הפסיק באמצע ומאז הצבא לא מצליח להחזיק מסגרות. ההורים מודאגים ומחפשים דרך לעזור לו ‘להסתדר בחיים’.

בפגישות בקליניקה ההורים אמרו שציפו כי בגילו כבר יהיה ברשות עצמו: יעבוד, ילמד ויהיה בזוגיות.

מעבר לזה, ההורים חיפשו דרך לעזור לעצמם לא פחות מלבנם, נמאס להם לשמוע ‘אני צריך, אני רוצה’. הם רוצים להפסיק ‘להחזיק את הילד’, למלא את רצונותיו ולשלם עליהם – בשלב זה בחייהם.

בקבוצה סיפר הבן כי היה רוצה לתפקד ולהצליח בחיים ‘כמו כולם’, הוא רוצה לעמוד ברשות עצמו, אבל קשה לו לוותר על הנוחות והביטחון בבית ההורים והוא מרגיש תקוע.

“לרוב אני  ישן עד הצהריים, ‘מעשן’ הרבה, לבד או עם חברים שהם כמוני. בזמן האחרון אני לא רוצה לצאת מהבית או לפגוש אנשים, אין לי מה להגיד ואין לי כוח לעשות כלום”.

הקן הנערם

תופעת הקן הנערם, כך אני מכנה את התופעה בה ילדים בוגרים גרים אצל ועל חשבון ההורים, לעתים קרובות אני נתקלת במשפחות בהם ישנם 2-3 ילדים בני 20+, כולם עדיין בבית.

תופעה זו הפוכה לתופעת הקן המתרוקן’ – משבר שחווים הורים שילדיהם התבגרו ועזבו את הבית ומכך חווים עצב, חוסר ערך ודיכאון נוכח עצמאות ילדיהם.

הדרך להתנהלות עצמאית

הגדלת התלות או הגדלת המסוגלות? מה שמנחה את הטיפול בסוגיה זו היא התשובה לשאלה מה יקדם את הילד-מבוגר להתנהלות עצמאית.

  1. תמיכה בשינוי. ההורה צריך לתמוך במאמצי הילד-מבוגר לרכוש כישורים וכלים להתמודדות עם החיים. בזמן זה על ההורה להימנע מתמיכה כספית שאינה קשורה ישירות לשינוי דפוסי ההתנהגות הבלתי מסתגלים.
  2. על הטיפול להתמקד בשינוי דפוסי ההתנהגות לא יעילים של הילד: שינה מרובה, ‘עישונים’ ובילוי סרק עם חברים (אשר לרוב נמצאים במצב דומה) – לצד עידוד להרחבת תחומי העניין והמיומנות המקצועית.
  3. ההיבט החשוב ביותר הוא שינוי קוגניטיבי: עבודה על תחושת המסוגלות, המוטיבציה, הדימוי והביטחון העצמי של הילד-מבוגר, שהן לרוב שחוקות או חסרות לחלוטין.

כמו כל טיפול, גם פה מדובר בתהליך מובנה עם שלבים ברורים. חשוב מאד ללוות את הילד בכל שלב ולעודדו להתקדם עד שייצא לעצמאות מוחלטת ויעמוד ברשות עצמו.

חשוב להבין, הילד נמצא במעגל אכזרי ממנו אינו יכול לצאת בכוחות עצמו, יכולותיו, תחושת המסוגלות והערך העצמי שלו רק נפגעים יותר עם הזמן, דעיכה שסופה לא פעם חוסר תפקוד ואף דיכאון. בוגרים מתקשים במיוחד שאינם מתפקדים, אפשר ממש להציל דרך טיפול.

לסיכום: גם ההורים וגם הילדים זקוקים לנפרדות – המסמנת שחרור, עצמאות ומסוגלות. למרות תחושת התקיעות והתפקוד הלקוי, כל ‘ילד’, בכל גיל יכול לעשות שינוי משמעותי באמצעות טיפול, תמיכה והכוונה.

חלק 2 יציג את האופן שבו הורים יכולים לעזור לילדיהם לצאת מהבית ולהיות אנשים בוגרים ועומדים ברשות עצמם.

תופעת הקן הנערם – 2

הורים אתם יכולים לעזור לשנות את זה

האם הורים צריכים להתערב בחיי ילדיהם הבוגרים כדי לעזור להם להפוך עצמאיים?
האם הורים אמורים להוביל את השינוי הזה בעצמם גם כשמדובר בבני עשרים, שלושים או ארבעים
אם כן, עד כמה עמוקה תהיה התערבותם?
התשובה לשאלת המעורבות ההורית היא למעשה המפתח למידת ההתערבות בחיי הילדים הבוגרים.

מעורבות והתערבות ומה ההבדל ביניהם:

מעורבות בחיי הילד הבוגר פירושה להכיר את עולמו, עיסוקיו המשמעותיים, עבודה לימודים חופשות וכו’ כמו גם את שאיפותיו ורצונותיו לעתיד. ההורה נמצא על תקן מאזין, חבר, שותף פסיבי שנמנע מביקורת ושיפוט. הוא מכבד את רצונותיו ומעשיו של הבוגר ונמנע מגינויו כאשר הבוגר פועל בניגוד לדעתו של ההורה.
לעומתו ההורה המתערב, לוקח חלק פעיל מאד בהכוונת מעשיו של הילד, חוקר אותו על כל פעולה ומורה לו מה לעשות. הורות מתערבת לא פעם מורכבת מרצון לגונן על הילד עם כעס ובוז כלפיו.

עד כמה ומתי על ההורה להיות מעורב?

הורים צריכים להיות בקשר עם ילדיהם ולהיות מעורבים בחייהם. כך גם בוגרים אמורים להיות מעורבים בחיי הוריהם. מעורבות חיובית מסוג זה היא ביטוי ליחסי קרבה, אהבה ואמון המקנים גם בטחון הדדי בתוך התא המשפחתי.
התערבות הורית היא באופן טבעי מורכבת יותר. מצד אחד קיים רצון עז לעזור לילד-בוגר שלא ממש מתפקד: לא לומד, לא מחזיק עבודה ושאין לו תוכנית ברורה לעתיד. מצד שני קיים הרצון “לנער” את הילד הבוגר ולגרום לו להתעמת עם מציאות הקיום העצמאי ואז יש רצון חזק מצד ההורה להפסיק כל תמיכה שהיא, כדי שהילד “יתבגר כבר”.

איזו התנהגות תשרת את המטרה ואיזו תעודד את הילד לעצמאות?

ככה משנים את זה: הורים חייבים לשנות את יחסם אל הילד הבוגר. עליהם להשקיע מאמצים ולהתערב רק בעידוד הילד. ההתערבות הנכונה ביותר היא הפניית הילד לקבלת עזרה, עם מי שיראה לו איך עושים את השינוי, צעד אחר צעד. רק כך יתחולל השינוי המבוקש והילד הבוגר אכן יצליח ויתבגר, ילמד להתחייב ולקחת אחריות, לדחוף את עצמו קדימה ולממש את מלוא הפוטנציאל שתמיד אמרו שיש לו.

דור ה-F – במעריב

  דור ה- F – מעריב מרץ 2018 anatrapya | לומדים לנהל חיים אני לא מקנאה בראש הממשלה בנימין נתניהו או בשרה אשתו, גם לא בקובי מימון. להיפך – אני משתתפת בצערם. אני מקווה שגם הם ישכילו לאפשר לילדיהם למצוא משמעות קיומית משלהם, כך שלא יהיו תלויים בהישגי הוריהם. יאיר נתניהו לא יחיד או מיוחד, […]

איך לעבור את החגים בשלום ללא חרדות

תקופת החגים היא אחת התקופות המיוחדות בשנה, והיא מתאפיינת, בין השאר, במפגשים משפחתיים תכופים, לעיתים במסגרת מורחבת מן הרגיל. אז איך לעבור את החגים בשלום ללא חרדות?

יש מי שמוצא מפגשים משפחתיים אלה פחות מנעימים. תחושות כמו לחץ, חוסר שקט, קושי לנהל את לוחות הזמנים, חשש מפני העתיד לבוא או אפילו חרדה – הן נפוצות בתקופה זו של השנה.

אם גם אתם מרגישים מתח לקראת תקופת החגים, אם עבורכם המפגשים המשפחתיים הללו לא מסייעים לשגרת חיים שלווה – המאמר הזה הוא בדיוק עבורכם. אפשר לעבור את תקופת החגים בשלום. הנה כמה טיפים שאולי תמצאו אותם יעילים בדיוק לצורך זה.

מה שהיה היה

חרדות, הסיבה השכיחה ביותר למתח לקראת תקופת החגים היא סוגיות ישנות אשר אולי לא נשכחו, והן צפות ועולות בכל פעם שמתראים בהרכב המורחב. אם המפגש המשפחתי בשולחן האוכל מזכיר לכם נשכחות, אם הילדות היא מקום שלא תמיד נעים לבקר בו שוב, והיא צפה ועולה אל מול עיניכם במהלך ארוחת החג – מומלץ לקבל בחירות מבעוד מועד על מנת לאפשר לעצמכם ערב נינוח ככל הניתן. למשל – “הערב, אני לא עונה לשאלות בנושא הזוגיות שלי”, או “הערב, אני לא מעלה את אותה הפגיעה הישנה מול אמא שלי”, וכדומה. אם יש צורך – ידעו את המשתתפים או את מי שיכול להעביר את המסר, אודות כוונותיכם ובקשותיכם

עוזר לזכור, שאתם חשובים

לפעמים, אנחנו נאלצים לעשות יותר ממה שאנחנו רוצים או יכולים – במיוחד בתקופת החגים, בה לכל אחד המשאלות, הציפיות, והמעמסות שלו, ובמיוחד אם אתם נשואים ויש לכם שתי משפחות שאתם מבקשים לרצות. לעיתים, עוזר לקחת רגע לעצמנו, לזכור שאנחנו חייבים (כמו גם ממש רוצים) לדאוג לשלוות הנפש של עצמנו, ולבטא את אותה האכפתיות כלפי עצמנו במעשים – לא יקרה כלום אם השנה תבחרו רק משפחה אחת לבקר בה, ולשנייה תבטיחו שאת החג הבא תחגגו איתה. זה בסדר לצאת מוקדם יותר מן האירוע הביתה על מנת להשכיב את הילדים בזמן, לצפות בתכנית האהובה עליכם, או רק מפני שאתם מרגישים אי נעימות. דאגו לעצמכם – זה יקל על יצירת חוויה נעימה מהערב המשפחתי.

איך זה היה, אם זה היה מושלם?

עוד טיפ המסייע לעבור את החגים והמפגשים המשפחתיים האופייניים לתקופה זו של השנה בשלום, היא לשבת עם עצמנו ולהבין באמת, איך היינו רוצים שזה יהיה. האם יש לנו תקווה לנהוג ליד שולחן האוכל בצורה מסויימת? להגיב כלפי האחרים בצורה מסויימת? האם יש לנו ציפיות מהאחרים, ואם כן – מהן?

חשבו מה ניתן לעשות עם אותן הבנות. תוכלו לנסח לעצמכם מספר החלטות או בחירות שאתם מתכוונים להתחייב אליהן השנה (השנה אני לא אוכל שני קינוחים / השנה אני לא רב עם אחותי / השנה אני עוזר בהכנות או בפינוי / השנה אני לא מתעצבן על… כי… – וכולי).

חגים שמחים

התקופה המתאפיינת באירועים משפחתיים תכופים יוצרת מתח אצל רבים. אותה תחושת חוסר שליטה, חוסר אונים או רצון להימנע – הינה תחושה שניתן לטפל בה. הקשבה לעצמנו, חמלה כלפי עצמנו ואחרים, וגם אולי בחירות מודעות שנעשה מראש – יקלו על ההתמודדות עם תקופה ייחודית זו בשנה. אם אתם מרגישים שההתמודדות היא קשה לכם או שאין ברשותכם מספיק כלים על מנת ליצור שינוי אמיתי בחוויית החגים שלכם – אתם לא חייבים לעבור את זה לבד. אתם מוזמנים לפנות אלינו ולקבל תמיכה מקצועית ביצירת שינוי אמיתי – החל מהיום.

בהצלחה.

איך להנמיך את עוצמת התקף הפאניקה

התקף פאניקה, או בעברית התקף חרדה, הוא לא עניין שנעים להתמודד איתו. אבל לא מעטים מבינינו (מוערך שלפחות 20% מהאוכלוסייה, בעיקר נשים, בעיקר בין הגילאים 25-40) מוצאים את עצמם מתמודדים עם התקף פאניקה לפחות פעם אחת בחיים. אחד האתגרים בנתקפי פאניקה, הוא לא לפחד מהפחד – כלומר, לנתק את הרצף הזה, בין התקפת הפאניקה עצמה לבין החשש מהתקפת הפאניקה הבאה – אשר גורם לנו לחיות בצל החשש.

גילינו, שאחד הדברים המפחיתים את החשש מהתקף פאניקה-הוא הידיעה, שאפשר לצאת מזה. אפשר לנצח את זה, אפשר לגבור על התקפי פאניקה.כל הסודות, הטיפים, והמחשבות שאולי יעזרו לכם – במאמר.

התקפי פאניקה- איך מזהים?

כל אחד עובר רגעים של חששות, חרדות או פחדים בחיים – אם מישהו מספר לכם שאין דבר שהוא חושש ממנו – הוא פשוט אינו דובר אמת. ההבדל בין חששות, או אפילו חרדות, שהן טבעיות ובגדר הנורמה, לבין התקפי פאניקה – הן העוצמה והתכיפות של המאורעות. בהתקף פאניקה, תוכלו לחוש במספר תסמינים, שיסייעו לכם לשים את האצבע על הרגע, לספר לעצמכם שאתם אולי עוברים התקף פאניקה כרגע, ולהתחיל לפעול על מנת להנמיך את עוצמת התקף הפאניקה – ולחזור למצב רגוע. הנה כמה מן התסמינים המוכרים, השכיחים, שאנחנו רואים אצל אדם שעובר התקף פאניקה:

  • תחושה מרחפת של סכנה
  • קצב לב מואץ (“דפיקות לב”)
  • תסמינים פיזיולוגיים נוספים – כמו הזעת יתר, הזעה בכפות הידיים, וכדומה
  • תחושת מחנק, שלעיתים מלווה בקוצר נשימה
  • תחושות לא שגרתיות במערכת העיכול – בחילה, צורך להקיא, יציאות לא סדירות.

מה עושים בהתקף פאניקה?

אם אתם חשים שאתם עוברים התקף פאניקה, דעו כי יש לכם מה לעשות, ממש ברגע שזיהיתם את המצב, על מנת לעזור לעצמכם. הנה כמה טיפים שאולי יעזרו להחזיר את הגוף והנפש אל רגיעה:

  • הרגיעו את עצמכם, ממש בשיחה עם עצמכם. אתם יכולים להגיד לעצמכם,שהמחשבות שלכם הם לא האמת; שאתם חוששים באופן מוגזם; שאתם בסדר גמור; שאתם יכולים לעבור כל משוכה. ספרו לעצמכם שזה נורמאלי לחלוטין, לעבור התקף של חרדה, ושרבים מתמודדים עם תחושות דומות. אתם לא לבד.
  • קחו אוויר. התרכזו בנשימה. קחו נשימות איטיות, עמוקות, ואם זה יכול לעבוד עבורכם-התרכזו בנשימה, וממש חושו איך הנשימה נכנסת אל הגוף, מתפשטת בין האיברים, ממלאת את הריאות, ויוצאת החוצה מן הגוף בנשיפה
  • חפשו תמיכה – התקשרו לאדם שמכיר אתכם ויכול לעזור לכם להירגע, או אפילו דמיינו שאתם נמצאים בחברת אדם כזה. דמיינו מה היה אומר לכם, וכיצד הגוף היה חווה שלווה, ביטחון, ורפיון, לאחר ששמעתם את דבריו

התקפי חרדה – אתם לא צריכים להתמודד עם זה לבד

אם אתם מוצאים את עצמכם מתמודדים עם התקפי חרדה שוב ושוב – נסו לקבל עזרה. לעיתים, טיפולים שיחתיים, מפגשי יוגה, מיינדפולנס או מדיטציה, במים, בעלי חיים, ותחביבים אחרים עשויים לעזור מאוד. פנו לאיש מקצוע, וחפשו תמיכה שתאפשר הפחתה בעוצמה ובתכיפות של התקפי הפאניקה – וחזרה של תחושת שליטה לחיים.