תופעת הקן הנערם – חלק 3

הדרך הבטוחה לחוסר הערכה וחוסר ערך

 

מדובר בבוגרים, בשנות העשרים, השלושים ויותר, המתקשים לעזוב את בית ההורים ולחיות חיים עצמאיים על פי יכולותיהם.  ההורים לעומתם, מתקשים להפסיק לעזור כספית, רגשית או מעשית לילדיהם, ומשרישים את התלות בהם. שום דבר טוב לא יצא מזה.

 

האם נתקלתם בו או בה ? בן 29. גר עם ההורים, בין עבודות, מרוויח שכר מינימום. חשב ללמוד והפסיק. רוצה זוגיות, אבל לא עכשיו. יש לו חלומות וגם סדר יום: בוקר – ישן, צהריים – מתעורר, אחר הצהריים – גלגול טבק,  בערב – סיבוב, קונה ירוק, בחצות – טינדר, פייסבוק, עושה לייק , אחר חצות- VOD מחפש סדרה, לפנות בוקר – נרדם.

האם אתם מכירים אותם?  הורים תומכים שאצלם “הילדים לפני הכל”. הורים טובים, עוזרים מעל ומעבר לילדים- המבוגרים שלהם. לא שואלים שאלות, משתדלים לא להציק או להפריע, ונזהרים כשהם מעלים רעיונות בנושא עבודה/לימודים/זוגיות.

האם שמעתם על התופעה? תופעת הקן הנערם (בניגוד לתופעת הקן המתרוקן) מתארת מצב בו ילדים- מבוגרים, בשנות העשרים, השלושים ויותר, לא עזבו את הבית או חוזרים לגור עם הוריהם וחיים על חשבונם. ההורים משלמים את כל החשבונות שוטפים, מספקים את מצרכי המזון ואחראים על הניקיון.
האם זאת מהדורת השבט החדשה? התופעה נפוצה יותר ויותר בעשור האחרון ואפשר לראות  מגמות ושינויים במורכבות היחסים במשפחה. מצד אחד ניכרת האחריות ההורית והמגוננות הנתפשת בטעות כאהבה לילד- המבוגר, מצד שני ישנה מגמת ירידה בתחושות הערך והביטחון העצמי אצל הילד-המבוגר יחד עם עליה ברגשות האשם ובתוקפנות. המסרים העוברים בין הצדדים נעים בין בוז, סלידה, ועד הערצה ויחסים סימביוטיים שהשפעתם לעתים הרסנית.
מסקנה:  אל תשלו את עצמכם, שום דבר טוב לא יצמח  מיחסיי התלות – ניצול האלה, גם לא כבוד והערכה. כל עוד ההורה נותן ללא גבול, הוא ירגיש מנוצל והילד-המבוגר שלו ירגיש אשם וחסר ערך. לסיכום: תשאלו הורים שכאלה מה הכי ישמח אותם והם ללא ספק יגידו: לראות את הילד-המבוגר שלהם עצמאי, הולך בדרכו ובטוח בעצמו. מה הכי מדכא אותם? לפגוש אותו מידי יום בבית שלהם, מבולבל, מבוזבז, אבוד.
 

תופעת הקן הנערם – חלק 1

תופעת הקן הנערם – צריך לעזור לילדים ‘הגדולים’ להיות עצמאיים
ענת גטניו סמרי

לפניך סידרת מאמרים העוסקת ביחסי הגומלין שבין הורים לילדיהם המתבגרים בהתבגרות מאוחרת, ובתופעה שאני מכנה: תופעת ‘הקן הנערם’. מדובר בבוגרים, בשנות העשרים, השלושים ויותר, המתקשים לעזוב את בית ההורים ולחיות חיים עצמאיים על פי יכולותיהם.  ההורים לעומתם, מתקשים להפסיק להציע עזרה כספית, רגשית או מעשית לילדיהם, ומשרישים את התלות בהם.

ככה זה: בן 29, גר עם ההורים, מחליף עבודות, למד באוניברסיטה אך הפסיק באמצע ומאז הצבא לא מצליח להחזיק מסגרות. ההורים מודאגים ומחפשים דרך לעזור לו ‘להסתדר בחיים’.

בפגישות בקליניקה ההורים אמרו שציפו כי בגילו כבר יהיה ברשות עצמו: יעבוד, ילמד ויהיה בזוגיות.

מעבר לזה, ההורים חיפשו דרך לעזור לעצמם לא פחות מלבנם, נמאס להם לשמוע ‘אני צריך, אני רוצה’. הם רוצים להפסיק ‘להחזיק את הילד’, למלא את רצונותיו ולשלם עליהם – בשלב זה בחייהם.

בקבוצה סיפר הבן כי היה רוצה לתפקד ולהצליח בחיים ‘כמו כולם’, הוא רוצה לעמוד ברשות עצמו, אבל קשה לו לוותר על הנוחות והביטחון בבית ההורים והוא מרגיש תקוע.

“לרוב אני  ישן עד הצהריים, ‘מעשן’ הרבה, לבד או עם חברים שהם כמוני. בזמן האחרון אני לא רוצה לצאת מהבית או לפגוש אנשים, אין לי מה להגיד ואין לי כוח לעשות כלום”.

הקן הנערם

תופעת הקן הנערם, כך אני מכנה את התופעה בה ילדים בוגרים גרים אצל ועל חשבון ההורים, לעתים קרובות אני נתקלת במשפחות בהם ישנם 2-3 ילדים בני 20+, כולם עדיין בבית.

תופעה זו הפוכה לתופעת הקן המתרוקן’ – משבר שחווים הורים שילדיהם התבגרו ועזבו את הבית ומכך חווים עצב, חוסר ערך ודיכאון נוכח עצמאות ילדיהם.

הדרך להתנהלות עצמאית

הגדלת התלות או הגדלת המסוגלות? מה שמנחה את הטיפול בסוגיה זו היא התשובה לשאלה מה יקדם את הילד-מבוגר להתנהלות עצמאית.

  1. תמיכה בשינוי. ההורה צריך לתמוך במאמצי הילד-מבוגר לרכוש כישורים וכלים להתמודדות עם החיים. בזמן זה על ההורה להימנע מתמיכה כספית שאינה קשורה ישירות לשינוי דפוסי ההתנהגות הבלתי מסתגלים.
  2. על הטיפול להתמקד בשינוי דפוסי ההתנהגות לא יעילים של הילד: שינה מרובה, ‘עישונים’ ובילוי סרק עם חברים (אשר לרוב נמצאים במצב דומה) – לצד עידוד להרחבת תחומי העניין והמיומנות המקצועית.
  3. ההיבט החשוב ביותר הוא שינוי קוגניטיבי: עבודה על תחושת המסוגלות, המוטיבציה, הדימוי והביטחון העצמי של הילד-מבוגר, שהן לרוב שחוקות או חסרות לחלוטין.

כמו כל טיפול, גם פה מדובר בתהליך מובנה עם שלבים ברורים. חשוב מאד ללוות את הילד בכל שלב ולעודדו להתקדם עד שייצא לעצמאות מוחלטת ויעמוד ברשות עצמו.

חשוב להבין, הילד נמצא במעגל אכזרי ממנו אינו יכול לצאת בכוחות עצמו, יכולותיו, תחושת המסוגלות והערך העצמי שלו רק נפגעים יותר עם הזמן, דעיכה שסופה לא פעם חוסר תפקוד ואף דיכאון. בוגרים מתקשים במיוחד שאינם מתפקדים, אפשר ממש להציל דרך טיפול.

לסיכום: גם ההורים וגם הילדים זקוקים לנפרדות – המסמנת שחרור, עצמאות ומסוגלות. למרות תחושת התקיעות והתפקוד הלקוי, כל ‘ילד’, בכל גיל יכול לעשות שינוי משמעותי באמצעות טיפול, תמיכה והכוונה.

חלק 2 יציג את האופן שבו הורים יכולים לעזור לילדיהם לצאת מהבית ולהיות אנשים בוגרים ועומדים ברשות עצמם.

תופעת הקן הנערם – 2

הורים אתם יכולים לעזור לשנות את זה

האם הורים צריכים להתערב בחיי ילדיהם הבוגרים כדי לעזור להם להפוך עצמאיים?
האם הורים אמורים להוביל את השינוי הזה בעצמם גם כשמדובר בבני עשרים, שלושים או ארבעים
אם כן, עד כמה עמוקה תהיה התערבותם?
התשובה לשאלת המעורבות ההורית היא למעשה המפתח למידת ההתערבות בחיי הילדים הבוגרים.

מעורבות והתערבות ומה ההבדל ביניהם:

מעורבות בחיי הילד הבוגר פירושה להכיר את עולמו, עיסוקיו המשמעותיים, עבודה לימודים חופשות וכו’ כמו גם את שאיפותיו ורצונותיו לעתיד. ההורה נמצא על תקן מאזין, חבר, שותף פסיבי שנמנע מביקורת ושיפוט. הוא מכבד את רצונותיו ומעשיו של הבוגר ונמנע מגינויו כאשר הבוגר פועל בניגוד לדעתו של ההורה.
לעומתו ההורה המתערב, לוקח חלק פעיל מאד בהכוונת מעשיו של הילד, חוקר אותו על כל פעולה ומורה לו מה לעשות. הורות מתערבת לא פעם מורכבת מרצון לגונן על הילד עם כעס ובוז כלפיו.

עד כמה ומתי על ההורה להיות מעורב?

הורים צריכים להיות בקשר עם ילדיהם ולהיות מעורבים בחייהם. כך גם בוגרים אמורים להיות מעורבים בחיי הוריהם. מעורבות חיובית מסוג זה היא ביטוי ליחסי קרבה, אהבה ואמון המקנים גם בטחון הדדי בתוך התא המשפחתי.
התערבות הורית היא באופן טבעי מורכבת יותר. מצד אחד קיים רצון עז לעזור לילד-בוגר שלא ממש מתפקד: לא לומד, לא מחזיק עבודה ושאין לו תוכנית ברורה לעתיד. מצד שני קיים הרצון “לנער” את הילד הבוגר ולגרום לו להתעמת עם מציאות הקיום העצמאי ואז יש רצון חזק מצד ההורה להפסיק כל תמיכה שהיא, כדי שהילד “יתבגר כבר”.

איזו התנהגות תשרת את המטרה ואיזו תעודד את הילד לעצמאות?

ככה משנים את זה: הורים חייבים לשנות את יחסם אל הילד הבוגר. עליהם להשקיע מאמצים ולהתערב רק בעידוד הילד. ההתערבות הנכונה ביותר היא הפניית הילד לקבלת עזרה, עם מי שיראה לו איך עושים את השינוי, צעד אחר צעד. רק כך יתחולל השינוי המבוקש והילד הבוגר אכן יצליח ויתבגר, ילמד להתחייב ולקחת אחריות, לדחוף את עצמו קדימה ולממש את מלוא הפוטנציאל שתמיד אמרו שיש לו.

איך אפשר לצמוח בעולם של גברים?

האם בקרוב נראה גברים נאלצים לפלס דרכם לצמרת בתוך “עולם של נשים”? כנראה שלא.

anatrapya | לומדים לנהל חיים

קורה שבדרך תפרצי גם בבכי.לאחרונה פנתה אליי מטופלת צעירה, בסוף שנות השלושים לחייה, רווקה,  שמחזיקה משרה בכירה בהייטק. מזה כמה חודשים היא חוזרת הביתה מתוסכלת ולא פעם רועדת ובוכה לאחר שהגברים במקום עבודתה מתנהגים אליה בנחמדות אבל מסתירים מידע משמעותי, מדירים אותה מישיבות ומתייחסים אליה “כמו אל ילדה שמפריעה להם בעבודתם החשובה”.

ש. ניסתה להתחבב על הקולגות הגבריים, דיברה על כדורגל, הקשיבה לרכילות מרושעת, צחקה מהבדיחות הלא מצחיקות. ככל שעבר הזמן החלה לסבול מהתקפי חרדה ואיבדה את תחושת הביטחון העצמי איתה הגיעה.

להיות גבר או להיות מי שאת? נראה כי ש. מנסה להתאים את עצמה לסביבה הגברית במקום להביע את דעתה ולהפגין את יכולותיה. היא רוצה למנוע מהגברים לחשוב עליה דברים שליליים לדוגמה, שלא יחשבו שהיא עדינה או לא מספיק מתוחכמת והיא מגיבה כאילו הן תכונותיה השליליות אותן היא צריכה להסתיר. ש. מרגישה שעליה להוכיח שהיא משתווה לגברים  ומנסה לשחק את המשחק שלהם.

באומץ, כך תעשי את זה  1. לבטא עמדות ולהביע דעה בלי לחשוש “מה יגידו עלי” גם אם יצחקו עלי, זאת עדיין דעתי ואני אכבד אותה 2. חשוב ללמוד לקבל את האפשרות שיחלקו עלי, זה לא אומר ש”לא אוהבים אותי” או “מזלזלים בי” 3. לחזק את הביטחון העצמי, ואת הערך העצמי, להבין מה זה אומר ואיך אפשר להעלות אותם מנמוך לגבוה. 4. לפעמים באמת כדאי לעזוב לטובת דברים טובים יותר, לא חייבים להלחם בכל “רשעות מטופשת או טיפשות מרושעת”  5. אבל תמיד טוב להשקיע בהתמדה ולא בייאוש.

לסיכום: ש. עשתה שינוי בגישתה והפסיקה לנסות להיות אחד הגברים, אחרי שהבינה שאת זה גברים יעשו טוב ממנה, אבל רק את זה. היא למדה כי מי שמביע את עמדתו ונוהג בהתאם לעקרונותיו מצליח לפלס דרכו בכל מקום ובכל חברה, בין אם הוא אישה או גבר ולא רק לפחד שדרכו תהיה החוצה. ש. הבינה כי מה שהשפיל אותה ביותר הוא חוסר נאמנותה לעצמה ולעקרונותיה. זו למעשה היתה חולשתה האמתית אבדן אומץ לבה להיות מי שהיא בהתאם לכישוריה, מאז היא מטפחת את מעמדה בחברה תוך הערכה עצמית ומבלי להקשיב לקולות המפקפקים בה, דבר שגורם גם ל”גברים” לראות אותה אחרת.

דור ה – F

דור ה- F

anatrapya | לומדים לנהל חיים

אני לא מקנאה בראש הממשלה בנימין נתניהו או בשרה אשתו, גם לא בקובי מימון. להיפך – אני משתתפת בצערם. אני מקווה שגם הם ישכילו לאפשר לילדיהם למצוא משמעות קיומית משלהם, כך שלא יהיו תלויים בהישגי הוריהם.

יאיר נתניהו לא יחיד או מיוחד, יאיר נתניהו הוא חלק בדור שאני מכנה דור ה- F. מטופליי אומרים ש-F מתאים למה שהם מרגישים: FUCKED-UP. למרות שאני מתכוונת ל-FRUSTRATED. הדור המתוסכל, של הבוגרים-הצעירים. דור שבמשך למעלה משני עשורים, ההורים השקיעו בו את כל תשומת הלב והמשאבים רק כדי לגלות באיחור ניכר שיתכן וגידלו זן מוחלש ורפה של עצמם.

בוגר-צעיר אבוד שלא מצליח לעמוד על רגליו ומאיים עליהם בכל יום מחדש שאם לא ימלאו אחר כל מבוקשו, הוא יפסיק ליהנות מהחיים, לא יתפקד וישקע בדיכאון. בקיצור “לא כיף”… גם לא להורים.

אני לא מופתעת שהורים רבים מרגישים שהם חיים תחת איום (או טרור) של ילדיהם. אני מתפלאת שבכל יום יש מעט מדי הורים המאמינים שהם יכולים לקבל עזרה וללמוד איך להפסיק את התסכול ואזלת היד שהם חשים אל מי שמסניף מולם כל יום כל היום “אני רוצה” או “אני צריך”. ושההורה הוא הספק העיקרי שלו, המאפשר את ההתמכרות להנאות ריקות ולחיים בטלים.

מי מההורים לא “עוזר” לילדים הבוגרים לקנות רכב, לנסוע לטיול בחו”ל, לשכור דירה, לשלם שכר לימוד וכמובן להקשיב, לתמוך ולהסכים עם כל רעיון ושיגעון? מצד שני, איזה בוגר-צעיר שגר עם ההורים ועל חשבונם עורך קניות יומיומיות בסופרמרקט ועוד מיוזמתו, מנקה את הבית (לא רק את החדר הפרטי שלו) וכשיש לו מינוס הולך לעבוד במקום לפנות אל ההורים?

דור שנהנה מהחיים הטובים יש מי שחושב, אבל אסור להתבלבל, הוא גם המפסיד הגדול בסיפור הזה, רוב הזמן הוא מתוסכל, סובל, חרד או מדוכא, כי הוא לא רואה את ייעודו ולא מצליח לבחור ולהחזיק במטרות ארוכות טווח. גידלנו חלק ניכר מהדור שפוחד ממחויבות ונמנע מלקיחת אחריות אפילו על שגרת יומו. רובו סובל מדימוי עצמי נמוך – רווי התקפי פניקה וחרדה: פחד קהל, חרדת בחינות, חרדה חברתית, פחד ממקומות סגורים, מטיסות, מאוכל וממה לא.

החלק הזה מדור ה – F סובל מחוסר מוחלט של ביטחון עצמי, ממצבי רוח משתנים, לא מסוגל להחזיק עבודה, נושר מלימודים, ולא מוצא זוגיות, גם לא נשכח שאת כל הקשיים האלו מלווים הרבה סמים ואלכוהול.

חלק משמעותי מהדור שיש לו את ההישגים הטכנולוגיים המשפיעים ביותר תלוי בהורה והורים הם שפיתחו את התלות המוחלטת של ילדיהם בהם.

תרגיל: נסו לחשוב איך יראו חייו של הבוגר-הצעיר אם אתם עוזבים עכשיו את העולם ללא הכנה מוקדמת ומבלי להשאיר אחריכם כל רכוש. ככל שהדבר מבהיל אתכם, כך למעשה הוא משקף את הבעייתיות ביחסי התלות וההתמכרות שיצרתם ביניכם לבין ילדיכם.

התפקיד שלנו היום להקטין את התלות של הבוגר-הצעיר בהורים ולחזק את עצמאותו. זוהי טובתו האמתית וזו היא משימת ההורים החשובה ביותר.

כעס ואיך מנהלים אותו

סדנא מספר 3 לניהול כעסים והתקפי זעם מתחילה ביום שישי, 8/12/2017.

ההרשמה עד 25/11/17.

“כעס – ככה אני אוהב אותו”
מבוסס על הסדנה לניהול עצמי, המתקיימת במרכז anatrapya המרכז הרב תחומי לניהול חיים ובביה”ח שיבא תל-השומר למעלה מעשור.

כעס – תלמדו לנהל אותו ואז תאהבו אותו, כי הוא יהפוך לרגש נדיר בחייכם. עד אז, אל תתנו לו להרוס לכם. כולם כעסו, כועסים או יכעסו. כעס הוא אחד מהרגשות הראשוניים הכי חזקים שיש. ככזה, גם אם כעס נתפס כשלילי, הוא רגש לגיטימי. כעס מותר להרגיש, השאלה היא איך מביעים אותו.

איך לכעוס?

כעס יכול להיות מטלטל ולשנות מסוללי חיים. קשה לעצור אותו כשהוא מטרטר בראש וחוזר על עצמו. קשה להתפטר ממנו כל עוד “העוול” לא תוקן. וגם אז הכעס לא תמיד נעלם לחלוטין.

אז איך אתם כועסים? האם אתם מאשימים את עצמכם, מכים את עצמכם, צורחים? מה אתם עושים כשמשהו נורא מרגיז אתכם? האם אתם משליכים או שוברים את מה שיש לכם ביד? בוכים? מתלוננים, מאשימים ולא יכולים להירגע? או “עושים ברוגז”?

כשהצלחתם סופסוף להתרחק מהאירוע, האם הבעיה נפתרה? האם אתם יכולים לטפוח לעצמכם על השכם להתגאות בעצמכם, בהתנהגותכם?

כעס הוא לגיטימי

כעס, הוא רגש חזק וחשוב שדווקא עוזר לנו להיות רגישים ואמפתיים לעצמנו ולאחרים. בלעדיו היינו אדישים, לא היה אכפת לנו מאף אחד ומשום דבר. לכן השאלה היא לא אם הכעס לגיטימי, אלא איך אתם מתנהגים שאתם כועסים.

איך מביעים כעס?

התשובה הקצרה היא: לא מביעים כעס. צריך ללמוד להפריד בין המקרה שגורם לכם לכעוס לבין התגובה שלכם. היום מישהו חסם את הכניסה לחניון. התפתח ריב קולני, כולם צפרו, צעקו, קללות התעופפו לכל עבר. לבסוף השער הורם והמכוניות עברו. אני בטוחה שכל המשתתפים באירוע שהתנהגותם יצאה משליטה הרגישו רע עם עצמם, לא כי התעכבו, אלא כי התנהגו באופן שהקטין אותם.

מותר לכעוס, אבל אחרי שכעסתם תשאלו את עצמכם איזה טעם השאירה בכם התגובה שלכם ואם אתם מרוצים מאיך שהתנהגתם. אם אתם לא יודעים לשלוט בעצמכם ולרסן את התגובה שלכם זה אומר שאתם מנהלי חיים גרועים.

לא לספור עד 10

כשאתם כועסים אל תעצרו כדי לספור עד 10, זה לא ממש עוזר כי אחרי שהתאפקתם תהיה התפרצות קשה, מיותרת ומזיקה עוד יותר. תעצרו כדי להבין למה אתם כועסים. תגידו לעצמכם שמותר לכעוס ותבדקו אם הכעס מוצדק. אחר כך תבחרו את התגובה שתגרום לכם להרגיש אנשים איכותיים יותר, טובים יותר כמו מנהלים טובים ולא כמו נגררים. זאת אף פעם תהיה תגובה אלימה – התפרצות או התלהמות הן חוויות שליליות שגורמות לתחושה קשה לא פחות – בושה.

אפשר להשתנות

אל תעשו משהו שיגרום לכם לכעוס על עצמכם. אל תבזבזו אנרגיה על התנהגות לא ראויה מצדכם שתשאיר לכם טעם רע ותפגע בדימוי העצמי והחברתי שלכם. תבחרו את התגובה שלכם כדי להרגיש טוב – תחזירו לעצמכם את השליטה בחיים, תלמדו לנהל את הסיטואציה במקום ללכת לאיבוד.

איך טראומה ‘קטנה’ הורסת את החיים.

פוחדים לטוס? פוחדים מהים? לעלות במעלית? נמנעים ממקומות סגורים? פוחדים להיחנק בזמן האוכל? יש לזה סיבה, גם אם היא טיפשית בעיניכם.

זה המצב: מי שעבר אירוע טראומטי כמו מלחמה, טרור או תאונת דרכים קטלנית, הגיוני בעינינו שיחווה טראומה והתקפי חרדה. מי שעבר אירוע טראומתי “קל”, כנשיכת כלב או תאונה קלה,  יזכה למידה קטנה יותר של הבנה או אמפתיה מצד הסביבה, אם בכלל. גם אם חייו השתבשו והוא מ תקשה לתפקד, כי “מה כבר קרה?”.

פוסט-טראומה היא הפרעה שלא תמיד מי שסובל ממנה מודע להשפעתה על מצב רוחו וביטחונו העצמי. התקפי חרדה, התקפי זעם ואי-שקט, רגזנות וחוסר סובלנות יהפכו לחלק בלתי נפרד משגרת היומיום.

טראומה “קטנה”, אפילו לא מודעת, יכולה להרוס חיים שלמים ולשנות אותם מקצה לקצה.

מטופל, שהיה בנקאי בכיר נהג ברכב שכור בחו”ל ונפצע קל בתאונת דרכים. זמן קצר לאחר מכן, בארץ, איבד עניין בעבודתו. מבלי לשים לב, הפסיק גם כל פעילות חברתית. יותר ויותר  פעמים נזכר בתאונה ובכל פעם היה פורץ בבכי.

בני המשפחה ניסו להבין מה קורה לו. שאלותיהם העיקו עליו מאחר ולא היה לו הסבר מניח את הדעת להתנהגותו. בסופו של דבר, העדיף להימנע גם ממפגשים משפחתיים והפך מדוכא וחסר ביטחון.

מה עושים? מאחר וגם תאונה קלה יכולה להפוך לטראומה גדולה, אין טעם לשפוט את חומרת האירוע. צריך להבין את המצוקה והשפעתה על התפקוד. החוויה האישית של כל אדם היא שמכתיבה בסופו של דבר את אופי התגובה. אמפתיה לנפגע מצד הסביבה הקרובה הוא חשוב, אמפתיה של נפגע הטראומה כלפי עצמו היא קריטית.

תחושות של  חוסר אונים כתוצאה מאבדן יכולות פיזיות ונפשיות הן כמו שפעת של הכוח והרגש. במצב זה קשה לבצע סיטואציות יומיומיות פשוטות: להתרכז, להתבטא, לנהל מערכות יחסים, לעבוד או ללמוד.

יש שלושה היבטים לטיפול:

  1. חשוב ביותר בטראומה להבין את הקושי ולא לבקרואשמה או בושה מפריעים לקבל עזרה ומונעים את הגישה להחלמה.
  2. טיפול דרך חשיפה ועיבוד האירוע (PE) יכול לעזור מאוד להחזיר את המצב לקדמותו ואפילו להעצים את יכולות המטופל.
  3. צריך לזכור כי הימנעות, רגזנות ודיכאון נובעים מחרדה והם תוצר של הטראומה.

לסיכום, טראומה ניכפת עליך ומונעת ממך להתקדם בחיים. עליך להכיר בה, לכבד את קשייך ולמצוא את הדרך שתעזור לך להתגבר עליה ולהחזיר לעצמך את השליטה.

איך לעבור את החגים בשלום ללא חרדות

תקופת החגים היא אחת התקופות המיוחדות בשנה, והיא מתאפיינת, בין השאר, במפגשים משפחתיים תכופים, לעיתים במסגרת מורחבת מן הרגיל. אז איך לעבור את החגים בשלום ללא חרדות?

יש מי שמוצא מפגשים משפחתיים אלה פחות מנעימים. תחושות כמו לחץ, חוסר שקט, קושי לנהל את לוחות הזמנים, חשש מפני העתיד לבוא או אפילו חרדה – הן נפוצות בתקופה זו של השנה.

אם גם אתם מרגישים מתח לקראת תקופת החגים, אם עבורכם המפגשים המשפחתיים הללו לא מסייעים לשגרת חיים שלווה – המאמר הזה הוא בדיוק עבורכם. אפשר לעבור את תקופת החגים בשלום. הנה כמה טיפים שאולי תמצאו אותם יעילים בדיוק לצורך זה.

מה שהיה היה

חרדות, הסיבה השכיחה ביותר למתח לקראת תקופת החגים היא סוגיות ישנות אשר אולי לא נשכחו, והן צפות ועולות בכל פעם שמתראים בהרכב המורחב. אם המפגש המשפחתי בשולחן האוכל מזכיר לכם נשכחות, אם הילדות היא מקום שלא תמיד נעים לבקר בו שוב, והיא צפה ועולה אל מול עיניכם במהלך ארוחת החג – מומלץ לקבל בחירות מבעוד מועד על מנת לאפשר לעצמכם ערב נינוח ככל הניתן. למשל – “הערב, אני לא עונה לשאלות בנושא הזוגיות שלי”, או “הערב, אני לא מעלה את אותה הפגיעה הישנה מול אמא שלי”, וכדומה. אם יש צורך – ידעו את המשתתפים או את מי שיכול להעביר את המסר, אודות כוונותיכם ובקשותיכם

עוזר לזכור, שאתם חשובים

לפעמים, אנחנו נאלצים לעשות יותר ממה שאנחנו רוצים או יכולים – במיוחד בתקופת החגים, בה לכל אחד המשאלות, הציפיות, והמעמסות שלו, ובמיוחד אם אתם נשואים ויש לכם שתי משפחות שאתם מבקשים לרצות. לעיתים, עוזר לקחת רגע לעצמנו, לזכור שאנחנו חייבים (כמו גם ממש רוצים) לדאוג לשלוות הנפש של עצמנו, ולבטא את אותה האכפתיות כלפי עצמנו במעשים – לא יקרה כלום אם השנה תבחרו רק משפחה אחת לבקר בה, ולשנייה תבטיחו שאת החג הבא תחגגו איתה. זה בסדר לצאת מוקדם יותר מן האירוע הביתה על מנת להשכיב את הילדים בזמן, לצפות בתכנית האהובה עליכם, או רק מפני שאתם מרגישים אי נעימות. דאגו לעצמכם – זה יקל על יצירת חוויה נעימה מהערב המשפחתי.

איך זה היה, אם זה היה מושלם?

עוד טיפ המסייע לעבור את החגים והמפגשים המשפחתיים האופייניים לתקופה זו של השנה בשלום, היא לשבת עם עצמנו ולהבין באמת, איך היינו רוצים שזה יהיה. האם יש לנו תקווה לנהוג ליד שולחן האוכל בצורה מסויימת? להגיב כלפי האחרים בצורה מסויימת? האם יש לנו ציפיות מהאחרים, ואם כן – מהן?

חשבו מה ניתן לעשות עם אותן הבנות. תוכלו לנסח לעצמכם מספר החלטות או בחירות שאתם מתכוונים להתחייב אליהן השנה (השנה אני לא אוכל שני קינוחים / השנה אני לא רב עם אחותי / השנה אני עוזר בהכנות או בפינוי / השנה אני לא מתעצבן על… כי… – וכולי).

חגים שמחים

התקופה המתאפיינת באירועים משפחתיים תכופים יוצרת מתח אצל רבים. אותה תחושת חוסר שליטה, חוסר אונים או רצון להימנע – הינה תחושה שניתן לטפל בה. הקשבה לעצמנו, חמלה כלפי עצמנו ואחרים, וגם אולי בחירות מודעות שנעשה מראש – יקלו על ההתמודדות עם תקופה ייחודית זו בשנה. אם אתם מרגישים שההתמודדות היא קשה לכם או שאין ברשותכם מספיק כלים על מנת ליצור שינוי אמיתי בחוויית החגים שלכם – אתם לא חייבים לעבור את זה לבד. אתם מוזמנים לפנות אלינו ולקבל תמיכה מקצועית ביצירת שינוי אמיתי – החל מהיום.

בהצלחה.

איך להנמיך את עוצמת התקף הפאניקה

התקף פאניקה, או בעברית התקף חרדה, הוא לא עניין שנעים להתמודד איתו. אבל לא מעטים מבינינו (מוערך שלפחות 20% מהאוכלוסייה, בעיקר נשים, בעיקר בין הגילאים 25-40) מוצאים את עצמם מתמודדים עם התקף פאניקה לפחות פעם אחת בחיים. אחד האתגרים בנתקפי פאניקה, הוא לא לפחד מהפחד – כלומר, לנתק את הרצף הזה, בין התקפת הפאניקה עצמה לבין החשש מהתקפת הפאניקה הבאה – אשר גורם לנו לחיות בצל החשש.

גילינו, שאחד הדברים המפחיתים את החשש מהתקף פאניקה-הוא הידיעה, שאפשר לצאת מזה. אפשר לנצח את זה, אפשר לגבור על התקפי פאניקה.כל הסודות, הטיפים, והמחשבות שאולי יעזרו לכם – במאמר.

התקפי פאניקה- איך מזהים?

כל אחד עובר רגעים של חששות, חרדות או פחדים בחיים – אם מישהו מספר לכם שאין דבר שהוא חושש ממנו – הוא פשוט אינו דובר אמת. ההבדל בין חששות, או אפילו חרדות, שהן טבעיות ובגדר הנורמה, לבין התקפי פאניקה – הן העוצמה והתכיפות של המאורעות. בהתקף פאניקה, תוכלו לחוש במספר תסמינים, שיסייעו לכם לשים את האצבע על הרגע, לספר לעצמכם שאתם אולי עוברים התקף פאניקה כרגע, ולהתחיל לפעול על מנת להנמיך את עוצמת התקף הפאניקה – ולחזור למצב רגוע. הנה כמה מן התסמינים המוכרים, השכיחים, שאנחנו רואים אצל אדם שעובר התקף פאניקה:

  • תחושה מרחפת של סכנה
  • קצב לב מואץ (“דפיקות לב”)
  • תסמינים פיזיולוגיים נוספים – כמו הזעת יתר, הזעה בכפות הידיים, וכדומה
  • תחושת מחנק, שלעיתים מלווה בקוצר נשימה
  • תחושות לא שגרתיות במערכת העיכול – בחילה, צורך להקיא, יציאות לא סדירות.

מה עושים בהתקף פאניקה?

אם אתם חשים שאתם עוברים התקף פאניקה, דעו כי יש לכם מה לעשות, ממש ברגע שזיהיתם את המצב, על מנת לעזור לעצמכם. הנה כמה טיפים שאולי יעזרו להחזיר את הגוף והנפש אל רגיעה:

  • הרגיעו את עצמכם, ממש בשיחה עם עצמכם. אתם יכולים להגיד לעצמכם,שהמחשבות שלכם הם לא האמת; שאתם חוששים באופן מוגזם; שאתם בסדר גמור; שאתם יכולים לעבור כל משוכה. ספרו לעצמכם שזה נורמאלי לחלוטין, לעבור התקף של חרדה, ושרבים מתמודדים עם תחושות דומות. אתם לא לבד.
  • קחו אוויר. התרכזו בנשימה. קחו נשימות איטיות, עמוקות, ואם זה יכול לעבוד עבורכם-התרכזו בנשימה, וממש חושו איך הנשימה נכנסת אל הגוף, מתפשטת בין האיברים, ממלאת את הריאות, ויוצאת החוצה מן הגוף בנשיפה
  • חפשו תמיכה – התקשרו לאדם שמכיר אתכם ויכול לעזור לכם להירגע, או אפילו דמיינו שאתם נמצאים בחברת אדם כזה. דמיינו מה היה אומר לכם, וכיצד הגוף היה חווה שלווה, ביטחון, ורפיון, לאחר ששמעתם את דבריו

התקפי חרדה – אתם לא צריכים להתמודד עם זה לבד

אם אתם מוצאים את עצמכם מתמודדים עם התקפי חרדה שוב ושוב – נסו לקבל עזרה. לעיתים, טיפולים שיחתיים, מפגשי יוגה, מיינדפולנס או מדיטציה, במים, בעלי חיים, ותחביבים אחרים עשויים לעזור מאוד. פנו לאיש מקצוע, וחפשו תמיכה שתאפשר הפחתה בעוצמה ובתכיפות של התקפי הפאניקה – וחזרה של תחושת שליטה לחיים.

בין דמיון לחרדה

מהו הדמיון, איפה הוא נמצא והאם ניתן לשלוט בו?

דמיון, דמות, דמיונות.  מושגים קרובים שהרמב”ם הפילוסוף הדגול, כינה “הכוח המדמה” וראה בו כוח פיזיולוגי ממשי שבעזרתו נזכרות ונשמרות חוויות בתודעה. זהו כוח שבעזרתו ניתן לצייר במחשבה דבר או מראה שאינו נוכח כעת במציאות. או כמחשבת אריסטו האומר כי לא תיתכן חשיבה ללא דמיון.

הדמיון נמצא אצל כל אחד במוח. המוח עצמו נחלק לשני חלקים. בעזרת החלק השמאלי  אנחנו יכולים לתאר את המציאות במילים, ובעזרת החלק הימני אנחנו  יכולים לתאר את המציאות בראיה פנימית בצורת תמונות או מראות, הוא הדמיון. לדוגמא: אנחנו רוצים לנסוע לטייל. מיד תעלה במוחנו  תמונה של מקום בילוי/טיול/ אותנו נוסעים במכונית או טסים במטוס. אנחנו מתמלאים במחשבות אודות היעד הרצוי (פאריס או רומא, טבע או עיר ועוד). ללא אותו “דמיון” או זיכרון של אפשרויות הטיול האלה, לא נוכל להתכוון, לתכנן או לצאת לטיול.  אם כן, הדמיון שלנו הוא תנאי ראשון בדרך לטיול הבא. הוא חשוב ועוזר לנו לפעול.

באתר האקדמיה ללשון העברית מוסבר הדמיון “כשוויון וקרבה בין דברים” ואת המילה דמות “כצורה הדומה לדבר”.

גם בשאלת החרדה והפחד אנו עוסקים בהבדל שבין דמיון למציאות. בעוד שכבר הסברנו כי הפחד הוא ממציאות מאיימת המתרחשת כאן ועכשיו החרדה הינה מציאות שמתרחשת במחשבה בלבד ואינה נוכחת ברגע זה במציאות.  סוג זה של דמיון המתאר סכנה אפשרית, מאיים עלינו, מרגיז אותנו אבל מגיע מאותו מקום שעוזר לנו לפעול. אלא, שהפעם לא באופן יעיל.

כשאנחנו מדמיינים סכנה אנחנו מתקשים דווקא לפעול . דמיון על סכנה הוא דמיון מעורר חרדה וככזאת היא החרדה, משתקת ומונעת מאיתנו לפעול.

למה נועדה החרדה? האם יש לה סיבה טובה?

בהיחלט כן, יש סיבה טובה ומוצדקת לחרדה. נזכור את מה שאמר הרמב”ם שזהו כוח פיזיולוגי ממש ואריסטו שהסביר חשיבה כתהליך שראשיתו בדמיון. אז למרות שהחרדה משתקת, מפעילה אותנו בדרך לא יעילה עד פוגענית בתפקוד היומיומי שלנו יש לה מטרה חיובית: היא מעוררת דאגה. הדמיון שמתאר לנו סכנה נועד להזהיר אותנו מפניה ולהזכיר לנו להגן על עצמנו. חרדה לא מאפשרת לנו רגע אחד של שקט ומפעילה אותנו במטרה לשמור על עצמנו ועל מה שנחשב בעינינו ליקר ערך כמו ילדים, עבודה, כסף ועוד. ככל שאנחנו בחרדה יותר גדולה אנחנו יותר “דואגים” לעצמנו אבל לא בהכרח פועלים למען המטרה מפני שכאמור, חרדה, משתקת.

מה עושים?

זה הזמן לתרגל עבודה בדמיון. נעשה תרגיל פשוט. נעמוד מול קיר  ונחשוב על סוכריית גומי אדומה בטעם פטל המונחת על שולחן. נושיט יד לקחת אותה וברגע שנגענו בה היא מחליפה צבע והופכת לסוכרייה צהובה בטעם לימון. נכניס אותה לפה. עכשיו הסוכרייה משתנה שוב והופכת לגביש סוכר לבן. האם יש בפינו גביש סוכר לבן? התשובה היא כמובן, לא. כמו שקודם לא היתה סוכרייה אדומה בטעם פטל ואפילו השולחן היה רק בדמיוננו, במציאות “הפיזיולוגית”. האם יכולנו לחוש את טעם מתוק של הפטל לאחריו את הטעם החמוץ של הסוכר? כן. כך, אנו יכולים להבין עד כמה החוויה הדמיונית קרובה לזו המציאותית. אנו יכולים לאמן את הדמיון וללמוד לעצור בעצמנו את הדמיון  שמפריע לנו, לעצור את המחשבות. מומלץ לקרוא גם את המאמר ללא הספק.

© כל הזכויות שמורות לענת גטניו סמרי, ולאתר לומדים לנהל חיים

 

לחיים בלי חרדה צור קשר בטופס או במספר : 037522996