דחיינות וקבלת החלטות: מתי אני אלמד להחליט בלילה ולבצע בבוקר?

דחיינות וקבלת החלטות: קל לקבל החלטות בלילה לפני השינה אבל קשה לבצע אותן ביום שאחרי

במקום לצאת מהמיטה הסברתי לעצמי למה עדיף לדחות להזדמנות אחרת את כל התכניות.

זה המצב: לפני השינה אני מחליט החלטות חשובות, אותן אני מבטיח לעצמי לקיים. החל ממחר בבוקר. המחשבה שבעוד כמה שעות יתחילו החיים “האמתיים” שלי עושה לי טוב. זאת הרגשה טובה להחליט על סדר יום מוקפד: אני אקום בשש בבקר, אעשה ספורט, אשלם סופסוף דוח חניה שדחיתי ואתחיל לאכול מסודר.

דחיינות בוקר

אבל הבוקר ואיכשהו אני משנה את דעתי. בפעם הבאה כשאני מתעורר כבר כמעט אמצע היום. במקום לצאת מהמיטה, הסברתי לעצמי למה עדיף לדחות את כל התכניות שקבעתי בלילה שלפני.

כדאי לוותר על הספורט (כי אני עייף). עדיף לשלם את הקנס בפעם אחרת (כי זה לא ממש דחוף וממילא עבר המועד), אני לא יכול “להתחיל” לאכול נכון, (כי למי יש כוח להכין משהו עם כזאת עייפות). אני נרדם ומתעורר  ולאחר עוד כמה שעות שינה, אני מרגיש עוד יותר עייף, כאילו שלא ישנתי בכלל.

אני מרגיש מבוזבז, חסר ערך, כועס על עצמי ומאבד את החשק לעשות משהו בשארית היום. אני סחוט ומלא בושה, והעתיד ניראה לי עגום. קשה לי להאמין שאצליח להשתנות אי פעם ולהניע את עצמי.

מה עושים? הדבר הבא יישמע קצת מוזר, הצעד הראשון שצריך לעשות כדי לאפשר שינוי ולגרום לדברים לקרות, הוא דווקא להתייחס אל עצמך באמפתיה. כלומר במקום כעס וסלידה עצמית, להתייחס אל עצמך בהבנה: יש לי בעיה כלשהי שצריך למצוא לה פתרון.

תוכל לשאול את עצמך איך זה שאתה מתכוון לדבר אחד ומוצא את עצמך מגיע למקום אחר, הפוך לחלוטין. מדוע אתה מוותר על ההחלטות שקיבלת בלילה לאחר מחשבה ומרצון?

הצעד השני: תבחן את התכנית שתכננת. האם אכן היתה יכולה להתקיים בקלות בבוקר? אולי היא קיצונית או מדי קשה עבורך לביצוע? תכבד את יכולותיך הנוכחיים ולא רק את אלה שפוטנציאל.

הצעד השלישי הוא להבין את הגורמים שמנעו ממך לקום ולבצע. פעולה פשוטה כמו רשימה של הגורמים שמונעים ממך לנוע יכולה להסביר מדוע אתה מתקשה לבצע, למרות שאתה משתוקק לפעול ולהתקדם.

דחיינות וקבלת החלטות

דחיינות וקבלת החלטות: חשוב מאוד להבין למה כל כך קשה לך לצאת לדרך, בכדי לעצור את מעגל הקסמים של ההחמצה, חוסר הערכה עצמית, דכדוך, מועקה וחוסר תפקוד ביומיום. זה שגורם בסופו של דבר לשחיקת היכולות הפיזיות והנפשיות, עד כי משימות יומיומיות פשוטות הופכות לבלתי אפשריות.

יש שלושה היבטים לטיפול:

  1. סדר בדברים – עליך להפריד בין אמפתיה למצבך: קבלת הקושי (מצב לא פשוט שיש לכבד), לבין ההבנה הקונקרטית שיש לנהל את הסיטואציה בכדי לצלוח את המשבר: לא לוותר לעצמך על השינוי שצריך לעשות, להבין מהן מטרותיך, מדוע אלו הן מטרותיך ולבחון אם הן תואמות את יכולותיך.
  1. בניה מחדש של האמון ביכולותיך –  הדימוי, הערך והביטחון העצמי שלך חייבים להיבנות מחדש כדי שתוכל להתייחס אל עצמך בכבוד והבנה, לראות בעצמך מנהל ולא נטל.
  1. צעד צעד  – בניית תכנית ראלית המתאימה למטרותיך ולהתפתחות האישית שלך בכל שלב.  בניית תכנית מפורטת מחולקת לצעדים קטנים תבטיח לך הליכה בטוחה ותעודד אותך להמשיך בדרך להצלחה.

לסיכום, קבלת החלטות שונה מאוד מביצוען: התאמת התכנית ליכולות ולמציאות, עידוד והערכה עצמית, פיתוח כישורים כמו מחויבות והתמדה הם אלה שיגדירו את מידת ההצלחה, או בכלל את היכולת לפעול למימוש תכניותיך, קטנות כגדולות.

 

שימוש בקנאביס

“להתפלפ”

מילה לא מאיימת לתופעה מסוכנת, מאד.

בשנים האחרונות הפך הקאנביס לידידו הטוב של החולה. מרגע שהודבק לו הכינוי “רפואי” הוא נחשב לסם לגיטימי לשימוש המחולל נסים רפואיים או לפחות מביא הקלה. אבל בעוד שעל יעילות הקנאביס הרפואי ניתן להתווכח, השימוש בקנאביס ברחוב, בקרב צעירים הפך בעייתי מאחר ונמצא לא אחת כמסכן את בריאותם הנפשית.

הסבר לסכנה זו אפשר למצוא גם במחקר שערך צוות חוקרים מאוניברסיטת תל אביב בראשו ד”ר רן ברזילי ושפורסם בכתב העת  Human Molecular Genetics אודות החומר הפעיל בקנאביס. במחקר נמצא שהחומר הפעיל בקנאביס עלול להקדים התפרצות של סכיזופרניה או להחמיר אותה. בעיקר בקרב משתמשים בגיל ההתבגרות.

מי שמבקר במחלקות הפסיכיאטריות מכיר מקרוב את מגפת ‘המתפלפים’ ההרסנית.

מדובר בצעירים בגיל ההתבגרות או בשנות העשרים והשלושים המוקדמות שמשתמשים בסמים ו”מאבדים את זה”. אין ספק, שהתופעה הפכה שכיחה ככל שהיד על השימוש בקנאביס הפכה קלה יותר. ‘להתפלפ’ קוראים לזה.

מילה לא מאיימת לתופעה מסוכנת מאד. זו לא סכיזופרניה, אבל בהחלט אפיזודה פסיכוטית בעלת השפעה דרמטית ולעתים הרסנית על חייו של מי שחווה אותה. מאין חוויה, לעיתים חד-כיוונית של מחשבה מפורקת, המלווה בחרדה עצומה שמערערת את תפיסת העולם. צעירים רבים מתקשים לחזור לשגרת יומם לאחר מכן וחווים לא פעם קושי לשוב לתפקוד מלא ונורמטיבי.

חובת האי-דיווח

האם אתה סטרייט? האם אתה ביסקסואל? חדסקסואל? גיי? או הומו? לסבית? טראנסג’נדר? מי את/ה? לאיזו הגדרה אתה שייך? למה בכלל צריך את המידע הזה? זה עניינו של מישהו? זה עדיין משנה למישהו?

הרגע המביך ביותר במפגש שבין ‘סטרייט’ ל’גיי’ או בין מי שהוא חד מיני לדו מיני ועוד ועוד מיני הגדרות, הוא הרגע בו מצהיר אחד הצדדים על העדפותיו המיניות.

 

אני למעשה בודק אם מקבלים אותי, בכל פעם מחדש

“בכל פעם, זאת יציאה חדשה מהארון” מסביר ש. את כאבו. “בכל פעם כשאני מצהיר על עצמי כ’גיי’ בפני מישהו, אני למעשה בודק אם מקבלים אותי”. זה תמיד מלווה בחרדה מפני דחיה ותחושה של חוסר ערך. “ברגע הזה אני מרגיש מושפל, לא באמת שווה”.

ש. הוא גבר בן 32, עובד בכיר בחברת הייטק מגדולות בארץ, מספר כי הוא תמיד מצהיר על העדפתו המינית מבלי שנשאל. “כבר בהתחלה אני מודיע את זה כדי שיהיה ברור”. ש. מודע לכך שרגע הצהרתו משפיע ביותר על האמון שייתן באחרים.

בנוסף, ש. “המצהיר” יורה את העדפתו המינית, מקבל הזדמנות ראשונה ומידית לבחון את נאורותו של העומד מולו. “הנבחן” לעומתו, מוכרח לשלוף במהירות תגובה שתשאיר אותו רלוונטי כ”נאור”. אם התשובה תמצא חן בעייני “המצהיר”  אם “הנבחן” לא ירתע או יחמיץ פנים, תינתן ההזדמנות לידידות ביניהם. ידידות חדשה בין בעלי העדפה מינית שונה המתבססת מראש על שונות ומבחני קבלה ומתחילה בנקודת שפל.

 

למי אכפת אם אתה גיי?

למה מישהו בשנת 2018 חושב שעליו להצהיר בפני אדם אחר על העדפתו המינית? או מרשה לעצמו להתקיף אנשים במידע אינטימי על חייו המאוד פרטיים וכל זאת מבלי שנתבקש לכך? למי אכפת אם אתה גיי?

האם הסטרייט לוחץ ידו של מישהו ומצהיר “אני סטרייט”, “אני מעדיף לקיים יחסי מין עם נשים!”. מה מקבל המידע אמור לעשות עם המידע הזה ולמה הוא מועיל?

האם לא הגיע הזמן שהבעלות על יחסי המין תחזור למי שמקיים אותם, בכל דרך שיבחר ותישאר עניינו הפרטי? וכן, יש כמובן הבדל בין הצהרה או דיווח לזרים על העדפה מינית לבין מצב חברתי שבו אדם מתבקש לציין את מינו של בן/בת הזוג, אם יש כזה. “אני ובן זוגי או בת זוגתי נסענו…היינו ב..מזמינים אתכם”…

 

מי שרוצה להשתחרר מסטיגמה מגדרית חייב להפסיק להשתמש בה ולהפסיק להצהיר ללא צורך על העדפתו המינית. להצהיר על העדפה מינית זה בדיוק כמו להצהיר על עדה, דעות פוליטיות או מצב כלכלי.

כשמדובר בשני “סטרייטים”, הם לא מצהירים אחד בפני השני על העדפה מינית כלשהי. אין כל גאווה או אי גאווה בהעדפה מינית, זה לא פשע וגם לא הישג.

תחת הכותרת ‘גיי’ המבודחת או ‘הומו’ המבישה, מתחבאים אלה שחייהם התנהלו בתוך הארון ועדיין מתקשים לצאת החוצה ולחיות תחת השמש באופן חופשי ולגיטימי כמו כל אחד אחר. כל הגדרה מעצם הגדרתה היא מפלה ומקבעת. הגיע הזמן, שבחברה נאורה באמת תופסק חובת הדיווח על העדפה מינית כזו או אחרת מתוך כבוד מלא לבחירתו של כל אחד לחיות את חייו ללא שמץ של ביקורת או שיפוטיות להעדפותיו המיניות. מתוך כבוד הדדי וחופש בחירה. מקיימי יחסי המין באשר הם, הגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות. די להצהרות, למחאות. די להשפלה. אפשר להסתפק בלהיות בן אדם. זה לגיטימי. כל אחד יכול להיות מי שבא לו להיות מבלי להיות חייב להסברים, להסתתר או להצהיר על כך. אפשר להסתפק בשם, מצב משפחתי וכתובת מייל…