anatrapya | לומדים לנהל חיים

תופעת הקן הנערם – 2

הורים אתם יכולים לעזור לשנות את זה

האם הורים צריכים להתערב בחיי ילדיהם הבוגרים כדי לעזור להם להפוך עצמאיים?
האם הורים אמורים להוביל את השינוי הזה בעצמם גם כשמדובר בבני עשרים, שלושים או ארבעים
אם כן, עד כמה עמוקה תהיה התערבותם?
התשובה לשאלת המעורבות ההורית היא למעשה המפתח למידת ההתערבות בחיי הילדים הבוגרים.

מעורבות והתערבות ומה ההבדל ביניהם:

מעורבות בחיי הילד הבוגר פירושה להכיר את עולמו, עיסוקיו המשמעותיים, עבודה לימודים חופשות וכו’ כמו גם את שאיפותיו ורצונותיו לעתיד. ההורה נמצא על תקן מאזין, חבר, שותף פסיבי שנמנע מביקורת ושיפוט. הוא מכבד את רצונותיו ומעשיו של הבוגר ונמנע מגינויו כאשר הבוגר פועל בניגוד לדעתו של ההורה.
לעומתו ההורה המתערב, לוקח חלק פעיל מאד בהכוונת מעשיו של הילד, חוקר אותו על כל פעולה ומורה לו מה לעשות. הורות מתערבת לא פעם מורכבת מרצון לגונן על הילד עם כעס ובוז כלפיו.

עד כמה ומתי על ההורה להיות מעורב?

הורים צריכים להיות בקשר עם ילדיהם ולהיות מעורבים בחייהם. כך גם בוגרים אמורים להיות מעורבים בחיי הוריהם. מעורבות חיובית מסוג זה היא ביטוי ליחסי קרבה, אהבה ואמון המקנים גם בטחון הדדי בתוך התא המשפחתי.
התערבות הורית היא באופן טבעי מורכבת יותר. מצד אחד קיים רצון עז לעזור לילד-בוגר שלא ממש מתפקד: לא לומד, לא מחזיק עבודה ושאין לו תוכנית ברורה לעתיד. מצד שני קיים הרצון “לנער” את הילד הבוגר ולגרום לו להתעמת עם מציאות הקיום העצמאי ואז יש רצון חזק מצד ההורה להפסיק כל תמיכה שהיא, כדי שהילד “יתבגר כבר”.

איזו התנהגות תשרת את המטרה ואיזו תעודד את הילד לעצמאות?

ככה משנים את זה: הורים חייבים לשנות את יחסם אל הילד הבוגר. עליהם להשקיע מאמצים ולהתערב רק בעידוד הילד. ההתערבות הנכונה ביותר היא הפניית הילד לקבלת עזרה, עם מי שיראה לו איך עושים את השינוי, צעד אחר צעד. רק כך יתחולל השינוי המבוקש והילד הבוגר אכן יצליח ויתבגר, ילמד להתחייב ולקחת אחריות, לדחוף את עצמו קדימה ולממש את מלוא הפוטנציאל שתמיד אמרו שיש לו.