פוסט- פאודה

יזכור עם ישראל, את  אנשי כוחות הביטחון הסובלים מפוסט טראומה או הלם קרב.

שנותרו בחיים אבל נהרסו להם החיים.

 

יזכור עם ישראל את החיילים שנכנסו לקרב ויצאו אנשים אחרים.

יזכור את הלומי הקרב, שלא מתפקדים.

את אנשי כוחות הביטחון שאינם ‘ברי שיקום’.

 

אסור לשכוח את המשפחות של הלומי הקרב, הן סובלות לא פחות ומשלמות כל יום את המחיר.  

ואם יש עוד קצת מקום בזיכרון – כדאי לזכור את המטפלים, אוספי השברים, הנותרים לא פעם, המומים.  

 

הזיכרון הקולקטיבי הישראלי לא לגמרי מודע לגיבוריו שאמנם חזרו חיים, אך שנפשם התרסקה או מתה. מידי שנה מתווספים אל מעגל השבר הנפשי עוד ועוד חיילים ואנשי כוחות הביטחון.

חלקם סובלים מפוסט טראומה, חלקם הלומי קרב. להם השגרה היא מאבק יומיומי על השפיות, על היכולת או הרצון להמשיך הלאה, או בכלל – על הטעם להמשיך לחיות.

פוסט טראומה היא דיקטטורה של המחשבה

טראומה היא שבר בתפישת העולם. נפגע טראומה מתקשה להשתכנע שהעולם נותר תמים ולא מסוכן. נפגעי הטראומה חזרו מהתופת, שם היו מלכים. עכשיו זו התחלה חדשה. שלא כמו ב’פאודה’, אצלם אין סוף עונה. תחושת הרדיפה והדריכות מובילים לא פעם להתקפי חרדה, והתפרצויות של זעם ואלימות. חוסר היכולת להכיל את המציאות ולהתנהל באופן תקין בחברה גורם לתסכול, ייאוש ודיכאון.  

 

חייל שירה בכלב של חוליית מחבלים במהלך מבצע חולם בכל לילה שרודפים אחריו זאבים.

הטראומה היא מחסום. זו נכות שקשה להבין – נכות רגשית. גדר הפרדה בינם לבין החיים.

בלילות הם מתעוררים שטופי זיעה, רועדים ומבוהלים. אותם סיוטים. הם לכודים, נרדפים או נמלטים. כשהם מתעוררים, לא משנה מה תהיה השעה, הם יצאו מהמיטה כדי לעשן. תמיד לעשן ולברוח. לשוטט במקומות חשוכים, פרדס, שפת הים, כבישים סואנים, להירגע. בחוץ בחושך המוחלט הם מחפשים הפוגה מהחלומות, מטרור המחשבה. זהו דפוס חוזר אצל פוסט-טראומתיים רבים שלא מאפשר לנהל חיים נורמליים.

 

דור של ילדים הלומי אב

הוא לא ילווה אותה לכיתה. הוא בקושי יישב בשולחן החג. בטח שלא ייכנס לאולם אירועים לחגוג את בר-המצווה של בנו. אשתו סופגת את ההתפרצויות, הצעקות והמריבות. את הזעם הלא מוסבר. היא מבינה מהר מאד שחזר מישהו אחר, שהיא לא חיה עם אותו בן אדם.

הילדים – כיום גדל כאן כבר ‘דור שני’ לטראומה. דור של ילדים הלומי אב.

הם גדלים בפחד: אסור להרעיש, להביא חברים או לשמוע מוזיקה בקול רם. אסור שאבא יתעצבן. הילדים האלה קרובים ומורחקים ממנו בלי הסבר. הוא אוהב אותם אך חייב להגן עליהם מפניו. שלא יראו את השבר ולא יחוו את חוסר האונים. אבל ילדים רואים הכל. הם לא מבינים לאן נעלם אבא הגיבור. הלם קרב הוא מדבק. פוסט טראומה עוברת מדור-לדור. המשפחה תמיד משלמת את המחיר, גם את זה יש לזכור.