לכרוע ברך ולהמשיך

 

לפני שנה הוא כרע ברך והציע נישואין. “הגיע הזמן” חשבת, אחרי שנים שאתם גרים ביחד. אתם נחשבים לזוג מוצלח, מוקפים בחברים ובמשפחה. תמיד עסוקים, תמיד ממהרים להספיק עוד משהו. חצי שנה התעסקתם בהפקת האירוע. כל פרט של “היום הגדול” זכה לתשומת לב קפדנית, לחשיבות עליונה בלתי מתפשרת. “האירוע היה מדהים, אנשים לא הפסיקו לדבר עליו”. הייתם בהיי.

חצי שנה אחרי החתונה עוד לא התאוששתם מהריק. משהו הלך לאיבוד בדרך. קמים בבוקר, יוצאים לעבודה, חוזרים, מבלים ביחד מעט, מדברים עוד יותר מעט. משהו קרה, האם זו נפילת מתח של אחרי החתונה? האם זה העניין ביניכם הוא זה שאבד?

 

באיזה שלב הקשר הזוגי הפך מחווייה של הנאה ל”מצב”?

אחרי החתונה, או ליתר דיוק מעט לפני החתונה – העניינים החלו להשתבש. אבל אי אפשר היה לעצור ולהפסיק את ההצגה, זה היה נחשב לכישלון אישי, לחוסר בגרות. היה גם קשה לוותר על ההזדמנות להפוך להיות כוכב, נסיך ונסיכה לערב אחד ולאכזב כל כך הרבה אנשים שרצו בזה לא פחות מכם.

בלתי אפשרי היה לעצור ולדבר על הפחד, החשש הזה היה עלול לערער את הקשר. מצד אחד כל אחד מבני הזוג כבר להתחתן. לשנות סטטוס ולמצוא לעצמו מקום בטוח. להקים משפחה, להביא ילדים.  מצד שני ככל שעבר הזמן ההתרגשות פחתה ואת מקומה תפסו הדברים המעצבנים. הציפיה שזה שגר איתך יתאים בדיוק לצרכים ולרצונות, תפסה את מקומה של האהבה והתשוקה. באיזה שלב הקשר הזוגי הפך מחווייה של הנאה ל”מצב”, לסטטוס? באיזה שלב במקום געגועים חלחלו אל תוך היחסים ציניות, תסכול וחוסר שביעות רצון?

 

דיכאון אחרי החתונה

בשנים האחרונות המושג “דיכאון אחרי החתונה” עולה יותר ויותר. למרבה הפלא מייחסים אותו יותר לנשים מלגברים. מסבירים זאת בכך שנשים רואות בערב החתונה יעד סופי ולא לוקחות בחשבון את כל הבא אחריו. אבל צריך לראות את התופעה בהיבט אחר ולא לייחס אותה רק לאחד מבני הזוג.

בדרך כלל מדובר על אי מוכנות נפשית ללקיחת אחריות על עוד מישהו. לחיות עם מחויבות אישית תמידית כלפי עוד בן אדם. קבלת החלטות, השקעה והתמדה נדרשות אצל כל אחד מבני הזוג.  אם אחד מבני הזוג “בוגר” ובוחר להיות מחויב מה זה אומר עליו אם בחר להתעלם מחוסר הבשלות של הצד השני למחויבות?

זה קורה גם כשאחד מבני הזוג תופס את הנישואין כתחנה סופית לחופש האישי שלו. מן מלכודת אפורה ולא אטרקטיבית שעיקרה שעבוד ואובדן עצמאות. גם במקרה זה עולה לא פעם תחושת חוסר אונים, המעצימה את המועקה והדכדוך.

 

אחד שווה לאחת, ולהיפך

צד שני, יש גם כאלה שנשואים שנים רבות ועדיין אוהבים ומרוצים. מי שיבחן אותם מקרוב יגלה שהם דורשים כמה עקרונות פשוטים אך ישימים. כל אחד יגיד לכם שהכלל הראשון להצלחת הקשר הוא להתייחס אל בן הזוג בכבוד. אבל מה זה אומר? חתונה לא אמורה להיות סדנה לשינוי והתאמה אישית. לא שבי או מלכודת, כי אם ביטוי להערכה הדדית של בני הזוג האחד את השנייה. אחד שווה לאחת ולהיפך. לכל אחד יש את אותה החשיבות בקשר. מותר לחשוב אחרת ולקבל החלטות נפרדות גם אם הן לא תמיד נוחות. דווקא ככל שתשמר עצמאות מחשבתית נפרדת יגדל הביטחון בקשר.

 

כלל שני שכל אחד היה ממהר להגיד הוא “אמון”. לא פשוט לתת אמון, כלומר לא להתחשבן, לא לבדוק. להאמין שכל אחד עושה את מה שהוא יכול למען המפעל הזוגי המשותף. במקום לחפש סימטרייה בתפקוד רצוי לפתח תקשורת, תמיכה ואמפתיה.

 

מכך, כלל נוסף חשוב לא פחות הוא חופש. תשחררו. כל אחד מבני הזוג יכול להמשיך להיפגש, להתפתח, לחוות ולהתנסות בחייו, ככל העולה בדעתו. כשהקשר מתפתח בכיוון הנכון שני הצדדים מגלים אחריות אחד כלפי השנייה ובמקום לנסות להשתחרר ולברוח מהנישואין המגמה מתהפכת ואיתה הצורך להשקיע עוד ועוד בהעמקת הקשר ובחברות המתפתחת. מעורבות בסדר היום וקבלת החלטות משותפות הופכים את הקשר לפרי יצירתם של בני הזוג, כבר מהשנה הראשונה.