הורות פתוחה מדי

  1.      האם יש הורות פתוחה מידי?

אני מודה שההגדרה “הורות פתוחה מידיי”, מעוררת אצלי מיד שאלה לגבי תקינות השיפוט של ההורים.  צריך להבין למה הכוונה “פתוחה מידי” ולהבדיל אותה מגמישות. הורה, אמור להיות גורם מאוזן ומאזן בחייו של ילדיו, מודל לשיפוט תקין ולשיקול דעת. זה שמלמד וגם מדגים איך להתנהג בחברה. הוא הראשון שמצביע על גבולות המותר והאסור. ההורה אמור לכוון את ילדיו לכיוון המוסרי, הנורמטיבי. לעזור להם להשתלב, לקבל סמכות ולהחזיק במסגרות שונות. זה למעשה חינוך לניהול החיים.  לכן הורות “פתוחה מידיי” בעייתית מעצם הגדרתה כי היא מלמדת שההורה עצמו, כנראה לא מספיק “מחונך” וחסר גבולות. ככזה, ספק אם הוא מסוגל למלא כראוי את תפקידו כמחנך.

לכן כששואלים האם הורות “פתוחה מידי” קיימת? לצערי התשובה היא, כן. אפשר לראות את ביטוייה של הורות כזאת כמעט בכל רגע נתון גם בחברה הישראלית. היא רווחת, ובחלקים מסוימים בחברה היא הפכה לנורמה. לדוגמא אפשר לראות את היבטיה הנלעגים והמכוערים במערכוני “ארץ נהדרת”. נזכור את מי ש”מת’שעמם” לו או  את זה שמעשן בטיסה ומתלונן “אז למה מכרת לו?”. זה אמנם מאוד משעשע כשצופים בזה אבל מצער לחשוב שלדמויות הנלעגות “בארץ נהדרת” היו הורים עם “הורות פתוחה מידי” שהביאו את ילדיהם חסרי הגבולות, עד הלום. להיות צעירים-מבוגרים ללא ביקורת עצמית ובלי אמפטיה לסביבתם. אפשר גם לדמיין שהם עצמם כשיהפכו להורים, ינחילו לדור הבא את מורשת “ההורות הפתוחה מידי” שהיא נמוכה ומקטינה.

 

  1.      האם בעידן של היום עדיין יש חשיבות לגבול מסוים שעובר בין ההורים לילדים (למשל הורים ששותים על יד ילדיהם?)

דווקא בעידן הנוכחי יש צורך גדול יותר בשמירה על הפרדה ועל גבולות בין הורים לילדים. לצערי, בפועל אנחנו רואים מגמה הפוכה של טשטוש הגבולות ופגיעה בסמכות ההורית. קיים בלבול בסדר החברתי. הורים רבים מתבלבלים בין יחס חברי לבין הרצון להפוך לחברים של ילדיהם. הורה צריך להקפיד להיות הורה. כמובן, אמפטי, מכיל, גמיש, אבל גם מי שמקומו וסמכותו ברורים. הורים שפורצים את הגבולות מערערים את עולמם של הילדים ויש לכך השלכות קשות בחשיפה לפגיעה ולניצול  של הילדים על ידי הסביבה, בעיקר מצד מבוגרים. זה מתבטא לדוגמא ברשתות החברתיות, ובמדיה (ניצול מיני, שיימינג, חשיפה פומבית של פרטים אישיים ועוד). כשהגבול בין הורים לילדים נחצה והסמכות ההורית נפגעת, הילדים מרגישים שאין להם על מי לסמוך. החוויה שלהם היא שהם חסרי הגנה וחסרי אונים. במצבים מורכבים סביר להניח שדווקא לא יפנו אל ההורה חסר הגבולות מפני שלמדו שהוא לא דמות יציבה שניתן לסמוך על שיקול דעתה. במצבי קונפליקט הם יחושו אבודים, וזה מפחיד. צריך לזכור שאחד מתפקידיו של ההורה, לשמש דוגמה, הוא מודל לחיקוי, גם להתנהגות פוגענית. ילדים הנחשפים להתבזותו של הורה, כמו שיכרות, ניבולי פה, אלימות, שימוש בסמים, מבינים מהר מאוד שהם למעשה לבד. לכן, כשמדברים על גבולות בין הורים לילדים למעשה מדברים על הצורך בביטחון ויציבות שעל ההורה להעניק לילדיו לאורך השנים. כשהגבולות מסומנים נכון, הם יהפכו עם הזמן לביטחון עצמי, ערך עצמי ודימוי עצמי של הילדים ויביאו איתם תחושת מסוגלות ופחות חרדה ודיכאון.

 

  1.      איפה עובר הגבול בין הורות פתוחה ומכילה להורות שהיא פתוחה מידי?

יש גבול ברור בין הורות פתוחה לבין זו שהיא מידיי פתוחה. זה בערך כמו ההבדל בגבול שבין שחיה בלב ים לבין  שחיה בבריכה. כששוחים בלב ים ולא רואים את החוף, כלומר את הגבול שבו הוא מסתיים הים ומתחיל החוף, יש תחושות חזקות של אי וודאות, חוסר אונים ופחד. כששוחים בבריכה, יש ודאות. הגבולות ברורים. מכאן ועד שם מים רדודים, ומכאן ועד שם עמוקים. יש גם מעקה ואפשר לעצור. החוויה בבריכה עם הגבולות הברורים, נינוחה ומלאת ביטחון. הורה לצורך העניין הוא כמו גבולות הבריכה. יש מרחב עם גבולות – מכיל, סבלני ועם גבולות. גם כשהורה  אמפטי לרצונות הילדים עליו לבחון ולשים את הגבול כשצריך בין הרצון למעשה, בין מותר ואסור, ובין טוב ורע. לדוגמא: האם הורה יאפשר לילד בין חמש שלא יודע לשחות לקפוץ למים העמוקים בבריכה רק כי “הוא רוצה?” התשובה סביר להניח, לא. האם הורה יאפשר למתבגר לעשן סמים רק בגלל שהוא רוצה או כי זה מקובל? רצוי מאוד שלא. במקרה הזה, הורות פתוחה לא תאפשר זאת כי מה שיעמוד לנגד עיני ההורה הוא הנזק העלול להיגרם משימוש בסמים והוא יסמן זאת כגבול, קו אדום. לעומת הורות “פתוחה מידי” שתראה בשימוש בסמים עניין של מה בכך, טרנד חברתי שאין צורך להתערב בו. צריך לזכור שהגבולות הם עמוד התמך עליו נשענת ומתפתחת אישיות הילד לאורך השנים קוגניטיבית והתנהגותית. עם זאת,  חשוב להבהיר כי גם גבולות נוקשים מידי, משפיעים לרעה על ילדים והם מזיקים לא פחות מהיעדר גבולות.

 

  1.      מה הנזקים שהורות כזאת יכולה ליצור?

אביב גפן, יוצר מוכשר, היטיב לתאר את הקושי ביחסים חסרי גבולות בין הורים לילדיהם. אפשר לראות את זה בשיריו “עכשיו מעונן” או בשיר “כאב על כאב”.  מעבר לכתיבה המרשימה המבטאת את הכאב הפרטי שלו מהיחסים הייחודיים לו ולמשפחתו, אפשר ללמוד גם הרבה על הנזק העצום שהיעדר הגבולות גורם. אמנם גפן בסופו של דבר תפש את מקומו כיוצר בעל השפעה רחבה אבל בזהירות אומר שהוא הצליח לא בגלל הקשיים אותם הוא מתאר בשיריו אלא למרות קשיים אלו. נדיר שמי שחווים הזנחה רגשית, וחוסר גבולות מצליחים לקחת את הצער צעד אחד קדימה ולהפיק ממנו אמירה חברתית החורגת מהכאב האישי ועוד מסוגלים לתת לכאב שם ולהוציאו לאור. מי שחווה “בית מגעיל”, “בית מפחיד” כפי שגפן מכנה בכאב או את הנדנדות השבורות הנעוצות לו בלב מתאר ילדות כואבת, ובמילים אחרות את חוויית הבדידות וההזנחה. חוויה קשה זו לא שייכת למעמד סוציואקונומי, השכלה או כסף אלא, לאופן שבו נוכח ההורה בחייו של הילד. הורים מזניחים שלא תופשים את מקומם כדמות מאזנת וכסמכות בחיי הילדים עלולים לגרום להם בסופו של דבר לפתח הפרעות אישיות שונות, קשיי הסתגלות, הפרעות חרדה ודיכאון.